<h1>רבינו אשר מלוניל — ב"ב</h1>
<h2>דף כד.</h2>
[ב"ב קל"ז ע"ב] הכותב כל נכסיו לאחרים ואמר הלה אי אפשי בהם קנה ואפילו עומד וצווח ור' יוחנן אמר לא קנה. ואמרינן דלא פליגי דבשותק ולבסוף צווח קנה, ובצווח מעיקרא לא קנה כיון שאמר אי אפשי בהם. ובזיכה לו ע"י אחר פליגי בשותק ולבסוף צווח, דלרבנן קנה, ולרשב"ג לא קנה דהוכיח סופו על תחילתו והרי [הוא] כמי שצווח מעיקרא. וקאמר כבר זכו בהם יורשין, משמע דכי אמרינן בצווח מעיקרו דלא קנה אבל ראשון קנה. ודלא כר"ל דאמר בכריתות פרק המביא אשם תלוי [כ"ד ע"א] הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בהם כל המחזיק בהם זכה בהם. דס"ל לרשב"ג דכי יהיב איניש מידי, אדעתיה דמקבלי מיניה יהיב, ואי לא מקבלי מיניה הדר למריה. והא ודאי דלא כר"ל. והרב ר' שמואל דרומרוג פסק כרשב"ל, וכי אמרינן לר' יוחנן לא קנה, הרי הן הפקר. ודלא כרשב"ג, שאין הלכה כרשב"ג במקום רבנן כי אם במשנתינו ולא בברייתא. משמע ליה לדעת הרב, דרבנן פליגי בהא, דסברי דכי יהיב איניש מידי, לגמרי מסליק נפשיה מיניה, אע"ג דלא מקבלי מיניה בשעת המתנה, ואפילו בצווח מעיקרו כר"ל.
וצריך עיון, דלפום סוגיא דהכא טעמייהו דרבנן משום דאישתיק, וכיון דאישתיק קנינהו ולא מצי למיהדר ביה בהאי לישנא. אבל בצווח מעיקרו, בהא לא פליגי רבנן. דודאי כל דיהיב מידי אדעתא דמקבלי מיניה ואי לא מקבל הדר למריה. ומילתא דתליא בסברא הוא. ורב נחמן בר יצחק דאוקים פלוגתייהו בזכה בהן ע"י אחר, משמע דלא ס"ל הא דר"ל. דאם כן דס"ל הא דר"ל, מ"ט אוקים פלוגתייהו בזכה בהן ע"י אחר, לוקמה בזכה בהן ע"י עצמו וצווח, דלרבנן סבירא להו כל דיהיב לגמרי מסליק נפשיה מיניה כדר"ל וכבר קנה השני, ומיהו כיון דקאמר אי אפשי בהן כבר הפקירן כדאמר ריש לקיש, וקסברי רבנן מפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור, מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה. ורשב"ג כל דיהיב מידי אדעתא דמקבלי מיניה יהיב, ואי לא מקבלי מיניה הדר למריה. ולהכי קאמר כבר זכו בהן יורשין. והכי מסיק ריש לקיש פלוגתייהו התם בכריתות [כ"ד ע"א]. ורב נחמן בר יצחק דאוקים פלוגתייהו בהא, משמע דטעמייהו דרבנן משום דאישתיק ולבסוף צווח הוא, דכיון דאישתיק קנינהו ולא מצי הדר ביה. אבל היכא דצווח מעיקרו מודו רבנן דכבר זכו בהן יורשין ואין אוכלין בתרומה ואינן הפקר. משמע דלא ס"ל כר"ל כלל בצווח מעיקרו.
מיהו הרב ר' שלמה מוקים להא דר"ל בשתק ולבסוף צווח. משמע לדעתיה נמי דצווח מעיקרו ודאי חזרו ליורשי ראשון. אלא בשתק ולבסוף צווח [מודי]. ולדעתיה נמי משמע דלית [ליה דר"ל. דאי] כריש לקיש קשיא, דהכא אמרינן דקנה אפילו עומד וצווח. ואי למיעוטי דלא יחזרו לראשון, איבעי ליה לפרושי. וגם הלשון לא משמע הכי, דהא קנה לגמרי קתני. והרב ר' יעקב [ספר הישר סימן תקל"ה] מוקים לה בצווח מעיקרו, כדפריש[ית] לעיל. וכן נראה, דלפי פירוש רבינו שלמה קשיא סוגיא דהתם, דמקשי מאי שנא מהא דאמר רב ששת מקבל מתנה שאמר אחר שבאת לידו מתנה זו תיבטל מבוטלת, אי אפשי בה לא אמר כלום, בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין. ומשני מאי דבריו קיימין דלא קנה שני, וראשון נמי לא קנה. משמע התם דלא מקשי מרישא [לר"ל], כיון שבאה מתנה לידו אי אמר אי אפשי בה לא אמר כלום. ובהא מודה ריש לקיש. אבל מסיפא דקאמר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין, שמבטל המתנה מעיקרה והרי היא כמי שאמר אי אפשי בה בשעת המתנה כמו שאמר ריש לקיש וקאמר דבריו קיימין, ומשמע דחזרו לראשון. משמע דלא מקשי כלל מדשתק ולבסוף צווח. ותו מקשי מהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום. וסתמא קתני, אפילו היו שנים מקבלי מתנה, וכתב האחד לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו, שהרי הוא כמי שצוח מעיקרו, וקאמר דלא אמר כלום. ומשני, התם מדין ודברים הוא דמסליק נפשיה. וכל ההלכה מיושבת לדברי הרב ר' יעקב. וגם זו הקושיא מדין ודברים יש לדחותה כדפרישית. אבל הא דרב ששת, קשיא ודאי לדברי הרב רבינו שלמה, אע"פ שדחאה דבשטר קתני, ולהכי לא מקשי מרישא דלאו כל כמיניה לבטולי לשטרא. וקשיא לן לפירושו, דאפילו בטילה היא אמאי דבריו קיימין, ועיקרא דמילתיה דרב ששת אלא משום שכבר זכה בה והוא מבטלה מכאן ולהבא אין בדבריו כלום, אבל כשמבטלה מעיקרא דבריו קיימין. ולשון הרב ר' יעקב נראה. מיהו הא דריש לקיש לא קיימא כלל. ויש בהלכה זו ראיות אחרות בספר הישר [סימן תקל"ה]. ומדאמרינן בהגוזל [ב"ק קט"ז ע"א] ברב ספרא דהוה אזיל בשיירתא וכו' דשדא חמרא לאריא וקדים רב ספרא וזכה בה, ומקשי ל"ל למיזכי, הא כי אפקריה אדעתא דאריא אפקריה. ומשני לרווחא דמילתא עבד. ש"מ דכל דיהיב מתנה לחבריה אדעתא דמקבל מיניה יהיב ואי לא מקבל מיניה הדר למריה.
